וכשנמות, הכל יחלוף

איל גרינהויז בנה קריירה שלמה על חלומות, הגשמה עצמית ואהבה. הוא יודע להסביר לקהל שלם למה אנשים מפחדים להיכשל, למה אנחנו זקוקים לאישור מאחרים ואיך צריך ללמוד לשחרר. אבל יש דבר אחד שהוא לא מצליח להבין: איך ייתכן שהאישה שהוא אוהב יכולה פשוט להמשיך בחייה בלעדיו.

רציתי לעסוק ברגע שבו אהבה מפסיקה להיות רצון להיות עם אדם אחר והופכת לדרישה שאותו אדם יהיה שלנו. הרי כשאנחנו אומרים למישהו ״אני לא יכול לחיות בלעדיך״, אנחנו אוהבים לחשוב שזאת הצהרה רומנטית, אבל לפעמים זאת גם אזהרה. מה שמפחיד בעיניי באיל הוא לא רק מה שהוא עושה בסופו של דבר, אלא הדרך שבה הוא מצליח להסביר לעצמו כל צעד בדרך לשם. הוא הופך קנאה להוכחה של אהבה, תלות למסירות, ופגיעה שנגרמה לו להצדקה לפגוע בחזרה. רציתי שהקהל יקשיב לו, יצחק איתו, אולי אפילו יזדהה עם שברון הלב שלו, ואז ייאלץ לשאול את עצמו באיזה רגע הכאב של אדם אחד הפך בעיניו לרישיון לשלוט בחייו של אדם אחר. כי אולי הדבר המסוכן ביותר הוא לא אדם שלא מבין מה הוא עושה, אלא דווקא אדם שמסוגל להסביר לעצמו למה הוא צודק.