הימור בטוח

מה קורה כשאדם שמחזיק בכוח לשנות את חייהם של מיליוני אנשים מגלה שהוא לא מסוגל לשלוט אפילו בחיים של עצמו? עמוס שגב הוא שר אוצר שמאמין במיסים, בחוקים ובאחריות לאומית, לפחות כל עוד אלה חלים על אנשים אחרים. ברגע שהוא זוכה בלוטו, כל העקרונות שלו הופכים למכשולים בדרך לכסף שהוא משוכנע שמגיע לו. מה שמצחיק אותי בעמוס הוא שהוא לא חושב על עצמו כאדם מושחת. להפך, הוא בטוח שהוא אדם הגון שנקלע לסדרה של עוולות, ושכל מה שהוא עושה נועד בסך הכול לתקן אותן. כדי להציל את הכסף שלו הוא מוכן לשנות חוקים, לסבך את ישראל עם ארצות הברית, להכניס את סין לתמונה ואפילו להסתכן במלחמה. ובכל שלב הוא משוכנע שהפתרון הבא יהיה האחרון.

רציתי לכתוב פארסה שבה כל ניסיון לפתור בעיה יוצר בעיה גדולה יותר, עד שההבדל בין אינטרס אישי למדיניות ממשלתית נעלם לחלוטין. אבל מעבר לפוליטיקה, עניין אותי משהו הרבה יותר פשוט: למה אנשים שכבר יש להם הכול עדיין מרגישים שמנסים לקחת מהם משהו? הרי עמוס לא באמת זקוק לכסף הזה. הוא זקוק לתחושה שניצח, שהצליח להשיג משהו שאיש לא יוכל לדרוש ממנו לחלוק. וככל שיותר אנשים מבקשים את חלקם, כך הוא נאחז בו חזק יותר.

בעיניי, זאת אולי אחת הסתירות המצחיקות והמסוכנות בהתנהגות האנושית: אנחנו מסוגלים להפסיד כמעט הכול רק כדי לא להרגיש שיצאנו פראיירים. רציתי שהקהל יצחק מהטיפשות של עמוס, אבל גם יזהה את הרגעים הקטנים שבהם כולנו מעדיפים להמשיך להסתבך מאשר להודות שפשוט טעינו.